תוספתא כפשוטה על שבת ט״ו:ה׳

« תוספתא כפשוטה על שבת ט״ו:ד׳ תוספתא כפשוטה על שבת ט״ו:ו׳ »

1 שְׁלֹמֹה גְּזַר לְקׇדָשִׁים, וַאֲתוֹ אִינְהוּ וּגְזוּר אַף לִתְרוּמָה.

2 גּוּפָא, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁמֹנָה עָשָׂר גָּזְרוּ וּבִשְׁמֹנָה עָשָׂר נֶחְלְקוּ. וְהָתַנְיָא הוּשְׁווּ! בּוֹ בַּיּוֹם נֶחְלְקוּ, וּלְמָחָר הוּשְׁווּ.

3 גּוּפָא, אָמַר רַב הוּנָא: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת נֶחְלְקוּ שַׁמַּאי וְהִלֵּל. שַׁמַּאי אוֹמֵר: מִקַּב חַלָּה. וְהִלֵּל אוֹמֵר: מִקַּבַּיִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא קַב וּמֶחֱצָה חַיָּיב בַּחַלָּה. מִשֶּׁהִגְדִּילוּ הַמִּדּוֹת, אָמְרוּ חֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח חַיָּיבִין בַּחַלָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: חֲמִשָּׁה פְּטוּרִין, חֲמִשָּׁה וְעוֹד חַיָּיבִין.

4 וְאִידַּךְ, הִלֵּל אוֹמֵר: מְלֹא הִין מַיִם שְׁאוּבִים פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה — שֶׁחַיָּיב אָדָם לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ. שַׁמַּאי אוֹמֵר: תִּשְׁעָה קַבִּין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה. עַד שֶׁבָּאוּ שְׁנֵי גַרְדִּיִּים מִשַּׁעַר הָאַשְׁפָּה שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְהֵעִידוּ מִשּׁוּם שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן שֶׁשְּׁלֹשָׁה לוּגִּין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה, וְקִיְּימוּ חֲכָמִים אֶת דִּבְרֵיהֶם.

5 וְאִידַּךְ, שַׁמַּאי אוֹמֵר: כׇּל הַנָּשִׁים דַּיָּין שְׁעָתָן. וְהִלֵּל אוֹמֵר: מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וַאֲפִילּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא: מֵעֵת לְעֵת מְמַעֵט עַל יָד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה מְמַעֵט עַל יָד מֵעֵת לְעֵת.

6 וְתוּ לֵיכָּא? וְהָאִיכָּא הִלֵּל אוֹמֵר לִסְמוֹךְ, וְשַׁמַּאי אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ. כִּי קָאָמַר רַב הוּנָא, הֵיכָא דְּלֵיכָּא פְּלוּגְתָּא דְּרַבְּווֹתָא בַּהֲדַיְיהוּ.

7 וְהָאִיכָּא הַבּוֹצֵר לַגַּת — שַׁמַּאי אוֹמֵר: הוּכְשַׁר, וְהִלֵּל אוֹמֵר: לֹא הוּכְשַׁר. בַּר מִינֵּיהּ דְּהַהִיא, דְּהָתָם קָא שָׁתֵיק לֵיהּ הִלֵּל לְשַׁמַּאי.

8 יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם גָּזְרוּ טוּמְאָה עַל אֶרֶץ הָעַמִּים וְעַל כְּלֵי זְכוּכִית. וְהָא רַבָּנַן דִּשְׁמֹנִים שָׁנָה גְּזוּר! דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, שָׁלְחוּ לוֹ: רַבִּי, אֱמוֹר לָנוּ שְׁנַיִם וּשְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁאָמַרְתָּ לָנוּ מִשּׁוּם אָבִיךָ.

9 שָׁלַח לָהֶם, כָּךְ אָמַר אַבָּא: מֵאָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָה עַד שֶׁלֹּא חָרַב הַבַּיִת, פָּשְׁטָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה עַל יִשְׂרָאֵל. שְׁמֹנִים שָׁנָה עַד שֶׁלֹּא חָרַב הַבַּיִת גָּזְרוּ טוּמְאָה עַל אֶרֶץ הָעַמִּים וְעַל כְּלֵי זְכוּכִית. אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד שֶׁלֹּא חָרַב הַבַּיִת גָּלְתָה לָהּ סַנְהֶדְרִין וְיָשְׁבָה לָהּ בַּחֲנוּיוֹת. לְמַאי הִילְכְתָא? אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: לוֹמַר שֶׁלֹּא דָּנוּ דִּינֵי קְנָסוֹת. דִּינֵי קְנָסוֹת סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: שֶׁלֹּא דָּנוּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת!

10 וְכִי תֵימָא בִּשְׁמֹנִים שָׁנָה נָמֵי אִינְהוּ הֲווֹ, וְהָתַנְיָא: הִלֵּל וְשִׁמְעוֹן, גַּמְלִיאֵל וְשִׁמְעוֹן, נָהֲגוּ נְשִׂיאוּתָן לִפְנֵי הַבַּיִת מֵאָה שָׁנָה. וְאִילּוּ יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן הֲווֹ קָדְמִי טוּבָא!

11 אֶלָּא: אֲתוֹ אִינְהוּ גְּזוּר אַגּוּשָּׁא לִשְׂרוֹף וְאַאֲוִירָא וְלֹא כְלוּם, וַאֲתוֹ רַבָּנַן דִּשְׁמֹנִים שָׁנָה גְּזוּר אַאֲוִירָא לִתְלוֹת.

12 לְמֵימְרָא דַּחֲדָא גְּזֵירְתָא הֲוָה לִשְׂרֵיפָה? וְהָאָמַר אִילְפָא: יָדַיִם תְּחִלַּת גְּזֵירָתָן לִשְׂרֵיפָה! יָדַיִם הוּא דִּתְחִלַּת גְּזֵירָתָן לִשְׂרֵיפָה, הָא מִידֵּי אַחֲרִינָא — לָא.

13 אֶלָּא: אֲתוֹ אִינְהוּ גְּזוּר אַגּוּשָּׁא לִתְלוֹת וְאַאֲוִירָא וְלֹא כְלוּם, וַאֲתוֹ רַבָּנַן דִּשְׁמֹנִים שָׁנָה גְּזוּר אַגּוּשָּׁא לִשְׂרוֹף וְאַאֲוִירָא לִתְלוֹת.

14 וְאַכַּתִּי, בְּאוּשָׁא גְּזוּר! דִּתְנַן: עַל שִׁשָּׁה סְפֵקוֹת שׂוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה: עַל סְפֵק בֵּית הַפְּרָס, וְעַל סְפֵק עָפָר הַבָּא מֵאֶרֶץ הָעַמִּים, וְעַל סְפֵק בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ, וְעַל סְפֵק כֵּלִים הַנִּמְצָאִין, וְעַל סְפֵק הָרוּקִּין, וְעַל סְפֵק מֵי רַגְלֵי אָדָם שֶׁכְּנֶגֶד מֵי רַגְלֵי בְּהֵמָה — עַל וַדַּאי מַגָּעָן וְעַל סְפֵק טוּמְאָתָן שׂוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה.

15 רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף עַל סְפֵק מַגָּעָן בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד — שׂוֹרְפִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד תּוֹלִין, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — טְהוֹרִין.

16 וְאָמַר עוּלָּא: אֵלּוּ שִׁשָּׁה סְפֵיקוֹת בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ! אֶלָּא אֲתוֹ אִינְהוּ גְּזוּר אַגּוּשָּׁא לִתְלוֹת וְאַאֲוִירָא וְלֹא כְלוּם, וַאֲתוֹ רַבָּנַן דִּשְׁמֹנִים שָׁנָה גְּזוּר אִידֵּי וְאִידֵּי לִתְלוֹת, וַאֲתוֹ בְּאוּשָׁא גְּזוּר אַגּוּשָּׁא לִשְׂרוֹף, וְאַאֲוִירָא — כִּדְקָאֵי קָאֵי.

17 כְּלֵי זְכוּכִית — מַאי טַעְמָא גְּזוּר בְּהוּ רַבָּנַן טוּמְאָה? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הוֹאִיל וּתְחִלַּת בְּרִיָּיתָן מִן הַחוֹל שַׁוִּינְהוּ רַבָּנַן כִּכְלֵי חֶרֶס. אֶלָּא, מֵעַתָּה לֹא תְּהֵא לָהֶן טׇהֳרָה בְּמִקְוֶה. אַלְּמָה תְּנַן: וְאֵלּוּ חוֹצְצִין בְּכֵלִים — הַזֶּפֶת וְהַמּוֹר בִּכְלֵי זְכוּכִית!

18 הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן? — כְּגוֹן שֶׁנִּיקְּבוּ וְהִטִּיף לְתוֹכָן אֲבָר. וְרַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַמַּעֲמִיד. דְּתַנְיָא: כְּלֵי זְכוּכִית שֶׁנִּקְּבוּ וְהִטִּיף לְתוֹכָן אֲבָר, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.

19 אֶלָּא מֵעַתָּה

פירוש תוספתא כפשוטה על שבת ט״ו:ה׳

5 12. בן שבעה דוחין עליו את השבת וכו'. בבלי קל"ה א'. ובמדרש במ"ר פ"ד, ג', תנחומא במדבר הוצ' בובר סי' כ"א: ואם דבר ברור הוא שהוא בן שבעה מחללין עליו את השבת, וחותכין את טיבורו וכו'. ופירושו שמחללין עליו את השבת בכלל כדי להצילו, ואף דוחין עליו את השבת כדי למולו, וכפי שסיימו במדרשות שם: ולמה מחללין את השבת על הנולד בן ז' מפני שהוא של חיים. ועיין מ"ש להלן, שו' 19, ד"ה נמצאנו, בעניין החיות של הנולדים לשבעה או לשמונה.

6 12-13. ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין דוחין עליו וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ושאלו בבבלי קל"ו א' למה אין דוחין עליו את השבת, וימולו אותו ממה נפשך, אם חי הוא שפיר קא מהיל, ואם לאו מחתך בבשר הוא, ותירצו שאין מחללין עליו את השבת במכשירי מילה, לעשות פחמים וברזל, ואליבא דר' אליעזר, שמכשירי מילה דוחין את השבת בבן קיימא וודאי. ומוכח שפירשו בבבלי שאין דוחין עליו את השבת לעניין מילה, ולא נתברר מה דינו לעניין הצלה. ובה"ג ה' מילה, ד"ו כ"ג סע"ב-רע"ג: ולעניין אחולי שבתא מספק מחלינן, דקאמרינן כל ספק נפשות להקל ועיין גם בד"ב שם, עמ' 103. ברם מתוך דברי הבה"ג שם משמע שבספק בן שמונה ספק בן תשע עסיקינן, ואותו מוהלין מספק ממא נפשך הנ"ל, ומחללין עליו את השבת. ובה"ג ה' יוה"כ, ד"ו ל"א ע"א ד"ב, עמ' 155: ולא מיבעיא חולה אפילו אשה עוברה, וידעינן דאי לא אכלא מתעקר ולדה, אף על גב דאמרינן ספק בן קיימא הוא ספק נפל הוא שפיר דמי למיתן לה ועיין גם במחז"ו, עמ' 377. ועיין בתורת האדם להרמב"ן שער הסכנה, ד"ו ט' ע"א, שהסיק מדבריו: הילכך אפילו בהצלת עובר פחות מבן ארבעים יום, שאין לו חיות כלל, מחללין, כדעת בעל הלכות. וכוונתו שהרי בתלמוד לא חילקו בין מעוברת למעוברת, ואפילו בתחילת הריונה מחללין משום העובר. וכל זה הוא בסתם מעוברת שיש להניח שולדה יתקיים וישמור אח"כ שבתות הרבה כמפורש בתוה"א לעיל שם, ובחידושיו לנדה מ"ד ב', וכן בסתם ולד שהוא ספק בן תשע ספק בן שמונה, אבל בספק בן שבע ספק בן שמונה אין מחללין. ועיין מה שהאריך בזה בהעמק שאלה לשאילתות וזאת הברכה סי' קס"ז, ד' ירושלים ש"ו ע"ד ואילך, ועיין ברי"ץ גיאת ה' יוה"כ, עמ' נ"ו, ובהערה צ"ב שם, בתוה"א להרמב"ן הנ"ל, ברשב"א ובריטב"א נדה מ"ד ב', ברא"ש יומא פ"ח סי' י"ג ובר"ן יומא שם. ובמדרשות הנ"ל: ספק בן שמונה ספק בן שבעה אין מחללין עליו את השבת ואין חותכין את טבורו וכו'. הרי לך מפורש שעל ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין את השבת אפילו להצילו. וכן פסק בשו"ע או"ח סי' ש"ל ס"ק ז', ועיין במ"א שם אות ט"ז. ולפ"ז הברייתא שלנו פירושה שספק בן ז' ספק בן ח' אין דוחין עליו את השבת לא לעניין מילה ולא לעניין הצלה. והר"ה והרי"ף פסקו שאפילו ספק בן ה' ספק בן ט' אין מלין אותו מספק, והממה נפשך של הבבלי הוא דיחוי בעלמא. ועיין בחי' הרמב"ן בסוגיין קל"ה ב' ד"ה ולעניין שבאר את דבריהם, והביא גם מן הירושלמי יבמות פי"א ה"ז, י"ב רע"ב, שאפילו בספק בן תשעה ספק בן שמונה אמרו: מי אמר שמותר לחתוך בשר שלא לצורך. ולפי דבריהם "אין לך נימול בשבת אלא דקים לן ביה שכלו חדשיו". והוסיף הרמב"ן: ולא כן דעת הגאונים ז"ל והמחברים. וכבר ראינו לעיל שדעת הבה"ג היא שבספק בן ח' ספק בן ט' מלין אותו ממה נפשך. ועיין בראב"ן סי' ש"ע, ד' פראג ס"ו סע"ד. וברשב"א יבמות פ' סע"א: והאי דקתני בתוספתא דשבת פרק במה בהמה ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין דוחין עליו את השבת, ההיא בשלא גמרו סימניו היא, דכיון דלא נגמרו סימניו, והוא מסופק בבן שמנה, סימניו מוכיחין שלא כלו לו חדשיו, אבל גמרו סימניו, כיון דרוב נשים ולד מעליא ילדן, וזה מסופק שמא בן שבעה הוא, בבן קיימא מחזקינן ליה לכ"ע, חוץ מרשב"ג וכו'.

7 13. בן שמונה הרי הוא כאבן וכו'. ירושלמי יבמות פי"א ה"ז, י"ב סע"א, בבלי הנ"ל, שם יבמות פ' א', ב"ב כ' א', מדרשות הנ"ל.

8 14. שוחה עליו ומניקתו. בבבלי הנ"ל נוסף: מפני הסכנה. ופירש"י: מפני שחלב הרבה בדדיה, ומביאה לידי חולי, ועיין בתוספ' שם ד"ה מפני. וברש"י יבמות פירש: מפני סכנת שניהם הבן והאם. ובירושלמי ובמדרשות הנ"ל ליתא מפני הסכנה. ובבבא זו נגמרת הברייתא בבבלי כאן קל"ה א'. ובר"ח שם: צריך לכתוב תשלום הברייתא כמות שהיא בתוספתא. ובשו"ת המיוחסות להרמב"ן סי' ח': והכי איתא בתו' שבת פי"ו וכו' דתניא התם בן ח' ימי' הרי הוא כאבן, אין מטמא לא בזיבה ולא בצרעת וכו'.

« תוספתא כפשוטה על שבת ט״ו:ד׳ תוספתא כפשוטה על שבת ט״ו:ו׳ »